סופרמרקט של אמונות




איך אפשר לבחור בתוך המבחר העצום של הסופרמרקט הניו אייג'י? כל יום צצות אמונות מפתות חדשות ועוד הרבה טכניקות חביבות. כמו באופנה, עד שהסתגלנו לאופנה האחרונה, צצה אופנה חדשה, עם הבנות חדשות, מדיטציות חדשות, ומנהגים חדשים. המהירות בה קונים את החדש אופיינית לקניה שבאה לאחר הריקנות שלאחר הרכש הקודם. מדי יום מתברר יותר ויותר שדתות זרות אינן כל כך מופרכות ויש אמת בכל אחת ואחת מהן. יותר מכך, מה שנראה בעבר כהפכים בלתי מתפשרים שכל אחד מהם דוחה את השני, כמו תרבות המזרח לעומת טכנולוגית המערב, מיסטיקה לעומת מדע, חומר לעומת רוח, תרבות לעומת פרימיטיביות, פשוטי עם לעומת אריסטוקרטיה, נראים פתאום קרובים והגיוניים זה לזה. ההגדרות הישנות איבדו את המקובעות שלהן.

 
גרוע עוד יותר מרכישת כל האמונות והדעות החדשות יותר הוא חוסר הבדיקה שלהן. כאשר האדם אינו בודק אמיתות שונות הוא בעצם פועל על פי פילוסופיות  פנימיות  מקריות, הן שולטות בו מבלי שיידע והוא מובל על ידם כעיוור. גם אלו שמאמינים שהם לא מאמינים בכלום כמו חילוניים או בודהיסטים או בעלי תיאוריות כלכליות שונות גוררים אתם חלקי אמונות והשקפות לא מודעים. האמונות הללו משפיעות על דרכם ועל חייהם הממשיים, החל מאמירות כמו  "החיים קשים", "אי אפשר לתת משהו בלי לקבל", "העולם הוא ג'ונגל וכל אחד צריך להצליח ולהשיג יותר מאחרים", וכלה בתורות דתיות ופילוסופיות מסודרות יותר שהאדם סופג  רק מפני שהוא לא בדק במקומות אחרים שיכלו להעניק לו פרופורציות נוספות. הבודהיזם למשל רואה את החיים כאין וכאשליה בעוד שהאדם במערב רואה בהם יצירה והתפתחות.
 
הבלבול שנוצר מתוך העושר חסר הסדר של כל התורות והדעות והטכניקות מביא לשתי תגובות עיקריות: הינעלות על אמונה אחת ולפעמים שתיים-שלוש, או דילוגים מאמונה אחת ומטכניקה אחת לשנייה עד שמסתיימים החיים או הסבלנות, מה שבא קודם.
 
למעשה זה לא כל כך נורא שקיימות כל כך הרבה אמונות וטכניקות אפילו סותרות, משום שכל הקיים הוא  חלק מהאלוהות השלמה והאינסופית. כל דת ואמונה וטכניקה מדגישות עוד דקויות ובעצם כל גילוי של עוד ניואנס הוא בריאה חדשה. כולן ביחד הן אוסף דפנות של יהלום.
 
ובכל זאת, איך אפשר לבחור מתוכן? הרי לא ייתכן שנבחר הכל? כשם שאי אפשר לקחת את כל מה שנמצא בסופרמרקט. זה לא מוביל לשום מקום. צריך איזושהי שיטה.
 
שיטה אחת היא להתמקד באמונה אחת ומשם לשלוח קרניים לעבר האחרות, כמו היהדות שמאמצת דקויות חדשות למשל מתוך העולם החילוני והמודרני.
 
שיטה אחרת היא ללמוד את כל הדעות מבלי שאחת תבלוט יותר מהאחרת ועד כמה שאפשר ולמצוא דרך שתאפשר יצירת דת פרטית חדשה שיהיה לה בסיס כלשהו אבל גם תספק את הצורך בשינויים והתפתחות. הפיתרון המוצע הוא לקחת מכל מקום, כל דעה וכל טכניקה, שנחשבים כיעילים ונכונים, אבל מתאימים לך, כך שזה יתקבל על דעתך ולא תחוש התנגדות או זרות, וכך, אחרי שמלקטים מכל מקום, לבנות יצירה עצמית משלך, מעין "עשה במו ידיך" מתוך הסופרמרקט של האמונות 
 
איך יודעים מה לקבל ומה לא? כשבוחרים את הדת הפרטית אפשר לשאול שאלות ולבחון מה מתאים לאישיות הפרטית. למשל, האם זוהי דת שמחה או מעדיפה סיגופים, מעדיפה הנאה או אחריות אישית, האם שוללים מהאדם המאמין משהו כמו מיסטיקה או חשיבה הגיונית, האם יש מישהו שמרוויח מהאמונה הזאת כמו בעלי מעמד או מין או  גיל מועדפים, האם הישגים חיצוניים נחשבים יותר מהישגים פנימיים, האם האמונה יוצאת מתוך הפרטים והעשייה או מתוך פילוסופיה מובנית, האם הדגש הוא על רגש או על הגיון. והאם ניתן לשלב את הכל ואיך. כאשר אין תשובה הגיונית ברורה ניתן להגיע אליה על ידי השקטת ההיגיון והרגש ואז התשובה עולה מעצמה.
 
אי אפשר לעולם לנוח על זרי הדפנה של הדת הפרטית הזאת. לאחר שהטכניקות הישנות מוצו והאדם התפתח עד לנקודה שמעבר לה הוא נעצר, מוטב לבחון דעות חדשות, טכניקות חדשות, מורים חדשים, וספרים חדשים. כי המטרה היא להתפתח, וכל אדם נמצא במקום אחר ומאמין בשילוב של דעות שונות אבל בסופו של דבר כולם נמצאים בנקודות שונות על אותה הדרך.

 

עגלת הסופרמרקט כמו משאית האוספת אמונות. מה שחשוב הוא האדם הפנימי האוסף בהתאם להשקפותיו

 

אלן דה בוטון מתוך האתר TED: אלו היבטים מן הדת צריכים אתאיסטים לאמץ (ולכבד)? בכתובת זאת אלן דה בוטון מציע "דת עבור אתאיסטים" -- קראו לכך אתאיזם 2.0 -- גישה שמאמצת תפיסות דתיות ומסורות בכדי לספק את הצורך האנושי שלנו בחיבור, פולחן והתעלות. כמובן שאין צורך להיות אתאיסטים אבל ניתן לאמץ את מה שהוא מציע בכל גישה חילונית שמשלבת חלקי אמונה שונים.

הדת הפרטית שלי

 

האנרגיות הבסיסיות שלי הן היהדות והבודהיזם.

היהדות, משום הנטייה שלי לחקירה, לגישה הגיונית, לבדיקה אם אכן יש בסיס למה שאומרים לי. אני גם מאמינה ב"נעשה ונשמע" היהודי.

הבודהיזם, משום שאני מאמינה שהעולם הוא משהו שנברא בכל רגע ורגע. היקום הוא לא משהו קבוע, אלא במידה רבה אשליה (בודהיזם), והוא יכול להפסיק להיות אם תהיה לך נקודת ראות שונה (בודהיזם, הינדואיזם). עם זאת אנחנו בו זמנית גם הוויה (בודהיזם) וגם הגשמה של אותה הוויה. אבל בניגוד לבודהיזם אינני מאמינה שהעולם הוא תאונה ושיש להיפטר ממנו כמה שיותר מהר. לא צריך להגזים.... לדעתי, הבריאה נועדה להגשים את האלוהות.

ההוויה מתגשמת רק כשעושים, "נעשה ונשמע", קודם נעשה (יהדות) ואחר כך נהיה (בודהיזם). לדוגמא, אין דבר כזה כמו "יש לו פוטנציאל להיות צייר". אדם הוא צייר רק אם הוא מצייר ולא כשיש לו כשרון. בנוסף לכך, העשייה מנוגדת לא רק לבודהיזם אלא גם לנצרות ולאיסלאם המונותיאיסטיות. לפי דתות אלו מספיק להאמין ולאהוב (שזה עשייה אבל רק מבחינה נפשית). לפי האיסלאם אדם הופך למוסלמי אם הוא מצהיר שהוא מאמין באללה. לפי הנצרות המצוות פחות חשובות מההבנה של העיקרון שמאחורי המצוות וכן יש דגש על אהבה. לפי היהדות אהבה ואמונה מתבטאים במעשים ממש, במצוות. הגישה של היהדות של עשיית מצוות היא הנכונה.
יחד עם זה, עקרון העשייה ביהדות איננו מצדיק מצוות ואיסורים לא רלוונטיים. הגישה של היהדות, כפי שטען פרופ" לייבוביץ, שלהיות מאמין פירושו להאמין גם במצוות חסרות היגיון כמו מצוות פרה אדומה היא לא בדת שלי. אם אין לי הסבר הגיוני, לא אקבל את הטענה. כלומר, אני מקבלת את הגישה של עשיית מצוות אבל לא מקבלת את רוב המצוות ביהדות.

 אני מאמינה באחריות אישית כמו ביהדות ולא בסליחה גורפת כמו בנצרות שגורמת לעתים לרחמים על התוקף ותובענות כלפי הקורבן.
 
בנושא האינדיבידואליות והקהילתיות אני חושבת שהקהילתיות (יהדות) עדיפה למרות נטייתי הטבעית לאינדיבידואליסטיות. אני חושבת שכולנו נשמה אחת ויש קשר תת-קרקעי בין כל היצורים בעולם. עלינו לראות את האחר כחלק מהנשמה האוניברסלית  ועלינו להבין שמעשינו, מחשבותינו ורגשותינו משפיעים על היקום כפי שרפרוף כנפי פרפר בקמצ"טקה משפיע על מזג האוויר באמריקה. איננו יצורים נפרדים וזה לא נכון שכל אחד מאתנו כלוא בתוך הקופסה בתוך מוחו (לפי משנתם של הפילוסופים קאנט וסרטר). זהו עולם של אנשים בודדים, עצובים ומנוכרים. לדעתי, המטרה הסופית היא להיות קשורים זה לזה ולהיות ערבים זה לזה (יהדות). אני גם מאמינה באהבה של כל אדם כלפי כל אדם (נצרות). עם זאת ישנה סכנה באותה ערבות הדדית. הסכנה היא של ניצול קבוצות של אנשים באמתלה של התחשבות באחרים או שלטון רודני שמשכנע את האזרחים לוותר על עצמם ולהיכנע לשעבוד במסווה של רעיונות דתיים ומוסריים. ישנה גם סכנה של לחץ חברתי להיות כמו אחרים ולהתנגד לאינדיבידואליסטים שמתריעים על השגיאות של החברה האחידה והדוגמה הקיצונית היא הנאציזם.

בהיסטוריה האנושית קיימות שלוש דרגות של קהילתיות ואינדיבידואליות. השלב הראשון הוא הקהילתיות, הקהילה כגוף אחד כמו שקורה כיום בעולם האיסלאם.  השלב השני הוא שלב האינדיבידואליות, כאשר כל אחד מפתח אישיות שלו ומנסה להגדיר את עצמו ולהגשים את עצמו כמו בעולם המערבי. בשתי דוגמאות אלו, כאמור, יש סכנות. השלב השלישי הוא השלב הנכון שהאנושות צועדת כיום לקראתו: השלב של אינדיבידואליסטים שיוצרים קהילה. תופעה זו רק מתחילה היום עם ההתקשרויות באינטרנט מקצה אחד של העולם לקצה השני ללא קשר ללאום או משפחה או שכונה, ועם התופעות העולמיות של הפגנות למען מדינות זרות ועזרה הומניטארית למדינות אחרות.

 אני מאמינה בהגשמה אישית כמו (התרבות החילונית המערבית). כלומר, על האדם למצוא את הנטייה האישית שלו, את המקום הייחודי שלו בו הוא תורם לעולם והוא היחידי ביקום שיכול לבצע תפקיד זה. מצד שני אני חושבת שעל האדם לנטרל את האגו שלו (בודהיזם, הינדואיזם וטאואיזם). כלומר, עליו לבצע דברים לא משום שהוא רוצה לעשות רושם על הזולת או כדי להשתלב עם החברה שסביבו (להיות קול, גזעי). אמנם חייו של האדם האותנטי קשים יותר משום שעליו להלחם עם הסביבה ועם עצמו אבל אם לא יעשה כן, יבזבז את מתנת החיים שקיבל.

אני מאמינה גם באי-היצמדות. (בודהיזם, הינדואיזם וטאואיזם). כלומר, לא להיצמד לשום דבר, לא לרכוש, לא לעבר, לא לכבוד, לא להצלחה או לכישלון, לא לרגשות ואפילו לא לאנשים. האם זה אפשרי? מניסיוני, לקבל משהו ואחר כך לאבד אותו זה הדבר הקשה ביותר מבחינה רגשית. אבל ושכול הם הרגשות הקשים ביותר. גם איבוד רכוש מטריאליסטי כלול בנושא של אבל. האם אפשר להתגבר על היצמדות לבן משפחה קרוב? קשה לי אפילו לחשוב על כך אבל בהודו ישנה פתיחות לכך.

 אני מאמינה בשוויון לא בשום מעמדות, דרגות וקבוצות מכל הסוגים (סוציאליזם חילוני). אני רואה עצמי קודם כל כאזרחית העולם. אני מאמינה בשוויון בין גברים לנשים, היינו, כל אחד פועל לפי אישיותו ולא לפי סטריאוטיפים.

 אני מאמינה במיסטיקה, בכל הישויות והעולמות שישנם בכל הדתות למרות שאיש לא ממש הוכיח את קיומם, אבל הקסם שלהם שובה את הלב. ויש לי גם כמה סברות הגיוניות להאמין בעולם זה. לא נראה לי שהדמיון קיים רק בתוך קופסת המוח שלנו, ושכל האנרגיה הגדולה בעולם, הדמיון והיופי הם דברים מכניים. גם סיפוריהם של מתים מוות קליני ששבו לעולם הזה וכן תיאורית הקוואנטים והפיזיקה המודרנית איכשהו תומכים במיסטיקה (ניו-אייג", חלק מהקבלה וסיפורים מיסטיים מכל העולם).

 אני מאמינה בנהנתנות חומרית שהייתה בחברה הפגאנית מכל דבר חומרי, אוכל, מין, משחק, צחוק ומותרות, ומתנגדת לדחיית הנאות העולם עד לאחר המוות כמו בדתות המונותיאיסטיות או לזלזול מוחלט בחומר כמו בבודהיזם.

 אני מאמינה שהחטא היחידי הוא לפגוע בזולת והמצווה היחידה היא לעזור לזולת. מעבר לזה, הכל רשות. (חילוניות)

אני מאמינה במדע המודרני על כל חוסר הוודאות שלו ושהוא, על ידי המצאת כל כלי התקשורת וכלי התחבורה מביא לחיבור בין בני אדם יותר מכל הדתות גם יחד. אני מקבלת בחיוב, עקב ניסיון חיים לצערי, את הרפואה המודרנית ובהסתייגות רבה את הרפואה האלטרנטיבית וההוליסטית. (מדע)

 אני מקבלת את הפילוסופיה מכל הסוגים, על המבוכה שלה ועל הרצון הבלתי נגמר שלה  להגדיר את החיים ולהוסיף עוד נדבך ועוד נדבך למחשבה האנושית. (פילוסופיה)

מבחינת סמלים הייתי מוכנה לאמץ את הכנסיות הנוצריות בעיקר אלו שיש בהן שירה, ריקודים ושמחה כי אני חושבת שהדת החלה לא רק מפחד ממוות ומהטבע הנורא אלא גם כביטוי שמחת חיים. אני מעדיפה בתי כנסיות שיש בהן פסל, תמונה ומסכה שהיהדות נמנעת מהם, כי הם מוסיפים יופי והתרוממות רוח. ממילא איש איננו עובד אלילים היום. אני גם שמחה לראות תמונה של אישה ואם, מריה, ושגברים ונשים יושבים יחדיו בתפילה (נצרות). אני מוכנה להסתפק גם בבית כנסת רפורמי ואפילו קונסרבטיבי המקלים אבל לא באורתודוקסי המסוגף ("מקדש מעט"). אני גם בעד כל הטקסים והקרנבלים החגיגיים בהודו ובכל עמי דרום אמריקה ואסיה, אבל לא בעד הסיגופים שיש בדתות מסוימות כמו בזרם הסופי המוסלמי.

אני חושבת שמדיטציות וטראנסים שהגיעו מההינדואיזם והבודהיזם ומאפריקה ומהאינדיאנים הם אמצעים להגיע לעולם שמעבר בחיים החומריים שלנו ולכן אני בעדם.

אלו רק חלק מהקווים של הדת הפרטית שלי ששמה... עדיין אין לה שם....