שמות המאמרים:

אלוהים הוא אהבה וחוכמה

אלוהים ובודהיזם

החלק הנגוס של התפוח

הטבע הוא מוח והאדם הוא מזון האבולוציה

האדם מקדם מהפכות בגופו

אינטליגנציה רגשית

האני כפרקטל

להגדיר את האינסוף

המין הבזוי


 

אלוהים הוא אהבה וחוכמה 


אלוהים הוא לא רק אהבה כמו שמאמינים היום וכמו שמקובל להאמין בהשפעת הנצרות. והיא לא רק "ואהבת לרעך כמוך", כמו שאמר רבי עקיבא, אלוהים הוא גם תבונה.
 
האהבה היא אנרגיית חיים, אנרגית קיום, אנרגיה דוממת אבל מניעה כאשר היא מתפוצצת,  אור, אור תודעה מופשט, אור חי. התבונה הראשונית היא  צורות וצבעים וצלילים כאוטיים.  למעשה,  הם קיימים יחד. האור הוא המקור וממנו יוצאים האהבה והתבונה כמשהו מופשט שאפשר להרגיש אותו ולקלוט אותו בבת אחת אבל הוא עדיין לא ממומש כאהבה או כידע ארציים או כמילים ומעשים.

ההפרדה היא ראשית הבריאה.  אלוהים נמצא גם באחדות  וגם בפרטים. האהבה והחוכמה קיימים יחד, קודם כמשהו כללי, משהו שאפשר לכנות אותו חוכמת הלב, ואחר כך כחוכמה אינטלקטואלית שהיא אהבה החוכמה הנפרשת לפרטים.

כל רגש נעים הוא רגש של אהבה. אהבה היא קבלת שפע ללא מאמץ ולכן כל דבר שמתקבל הוא אהבה. האהבה היא כל הרגשות. האהבה הארצית של הציפור לגוזליה מקורה באהבה האלוהית המופשטת.

כל ידע בא עם רגש, עם חיבור. הידע בא עם רגש של סקרנות, של גילוי פתאומי, של תרומה לזולת.
אדם שמתמקד רק באינטלקט ללא אהבה הוא אדם קר. אדם שמתמקד באהבה ללא חוכמה הוא אדם מבולבל, טועה ואפילו פוגע שלא בכוונה.

בעדויות של אנשים ששבו מן המוות מדברים על תחושת האהבה ועל התחושה של ידיעת הכל. אם אין זמן ומרחב בעולם הבא  הם יודעים הכל בבת אחת בלי פרטים.

אני הכל ולכן אהבת עצמי היא אהבת הכל וחוכמת הכל. 


 

אלוהים ובודהיזם


אלוהים בדתות המונותיאיסטיות הוא אלוהים פרימיטיבי. מאמיני אלוהים לפני 3000 שנה לעגו לאלוהי העץ והאבן משום שלא ייתכן שבני אדם בנו את אלוהים ואחר כך סגדו לו. האנושות התקדמה מאז לסיפורי אלים ומשם לאל בודד אבל עדיין אלוהים הוא סיפור שצריך להאמין לו.

בבודהיזם הגישה לאלוהות הרבה יותר מפוכחת. אלוהים הוא לא סיפור  אלא התרשמות פנימית, לא דיעה קדומה, אלא משהו שלומדים מתוך התנסות פנימית, מתוך התבוננות, מתוך כך שמניחים לו לבוא אלינו בלא שנעשה דבר, אפילו לא נתייחס למחשבות ורגשות. יש אמירה יפה בבודהיזם: כאשר תראה את בודהה בדרך, הרוג אותו. אל תאמין לאף אחד, לא לספרים, לא לכוהני דת, ואפילו לא לבודהה. עשה זאת בעצמך. 

טעמו של אלוהים מגיע אלינו בכל מה שאנחנו לא עושים ולא מודדים. זוהי תחושה שחודרת לכל דבר, גם כאשר הוא חומרי ומתמטי. זוהי תחושת ההתעלות, התפעלות מהטבע, מהאוקיינוס, ההרים, מהולדת ילדים, מצמיחת עצים, מסוגים שונים של אמנות, ממוסיקה, מתגלית מדעית, מחוכמת הטבע, מיופי מכל סוג שהוא, משקט פנימי פתאומי,מ שקט פנימי לפני שנרדמים, תחושת מתיקות כללית, כאהבה פנימית בלי מישהו לאהוב, חווית שמחה ואושר ללא סיבה, סקרנות, תחושה של חיים פועמים, התפעלות מהעולם, תחושה של הווה נצחי בתוך הרגע החולף, חוויה של משהו גדול מהחיים, משהו שמעבר, מכל חוויה שמעידה על משהו גדול מאיתנו.
 
יש הטוענים שאפשר להגיע לחוויה כזאת באופן קבוע. כדי להגיע לתחושה זו באופן לא מקרי ניתן לעשות מדיטציה ותרגילי זן שונים.
 
הצורך הזה לרוח שמעבר לחומר קיים כמעט אצל כולם, והאתיאיסטים עשו נזק כאשר ביטלו את הדת יחד עם התובנה הרוחנית. הם סגרו את הדלת בפני התחושה המיסטית האלוהית וכך גרמו לריקנות וסבל לאלו שמתגעגעים להתעלות ולאלו שחוו חוויות מיסטיות ונאמר להם שזה שטויות. בעקיפין החילוניות הביאה  לכך שרבים נופלים לזרועות דת פאנאטית במקום לאמונה שמאזנת ספק מערבי בריא עם תחושה פנימית דתית. המדע טועה כאשר הוא מבקש הוכחות פיזית לכל דבר ומבטל את ההתרשמות הפנימית משום שאין הוכחות. התרשמויות שמשותפות לרוב בני האדם הם הוכחה לא פחותה.
 
הבודהיזם בעייתי בתחומים רבים. הוא פסיבי מדי בכל שטחי החיים, רואה בעולם הזה מטרד שראוי להיפטר ממנו ולהתמזג עם הנצח האלוהי, הוא התפתח הרבה פחות בתחומים טכנולוגיים ובתחומי זכויות הכלל והפרט. וגם בבודהיזם נוצרו  מיתוסים ואמונות תפלות ומנהגים, טקסים ופולחנים וחוסר סובלנות מסוגים שונים. הדגש כאן הוא ההגדרה הגאונית של אלוהים שהופך את החיים לאמיתיים ומספקים יותר.

 

החלק הנגוס של התפוח


 

לבני האדם אין אישיות אחת מקובעת. הם יכולים להיות אחרים. בעומק אישיותם הם כל החלקים שרובם לא מבוטאים כלפי חוץ. לכן הם רוצים את כל החלקים האבודים בדרך לא מודעת. הם רוצים להיות עם אנשים אחרים, הם רוצים לקרוא על אנשים אחרים ולראות סרטים על אחרים, הם רוצים להבין אחרים ולהכיר תרבויות אחרות. כשאני פוגשת אנשים שונים, אני חווה כל מיני צדדים שלהם בתוכי.

מה שלא קיים במודע הוא כמו החלק הנגוס של התפוח, או כמו כאבי פנטום של רגל שאיננה. הריק הוא יש שאמור להתמלא, הוא משלים את השונה. הוא מודעות של התמלאות הריק כמו ביס של תפוח.

מי שמתנגד לי או אני מתנגדת לו הוא חלק ממני. הדברים שאני מתנגדת להם או שהם לא אני, הם החלקים החסרים שלי שמשלימים אותי כמו שהביס של התפוח משלים את צורת התפוח. עצם ההתנגדות לא עושה אותו נפרד ממני אלא גורמת לשנינו ליחסים סימביוטיים.

אני נפגשת עם אחרים במקומות שאני פתוחה אליהם. כאשר אני פוגשת אדם רע או נכשל, אני פוגשת אדם שיכול להיות אני בתנאים אחרים. לעומת זאת אפשר להתבונן ברעים ולראות בהם גם את הטוב של הנשמה שלהם שמסתתרת מאחורי הרע החיצוני שלהם.

בתוך החברה האנושית בכללה קיים הכל. קיימות חברות מתקדמות ופרימיטיביות. אבל ההתפתחות של המתקדמים כביכול איננה מונעת מהם את החלקים הפרימיטיביים שהיו להם בעבר, כמו שאוניברסיטה כוללת בתוכה את כיתה א'. מצד שני גם החברה המתקדמת ביותר יש בה את הריק של הביס הנגוס של התפוח, כלומר, את החלק שיתקדם וישתנה בעתיד.

גבר ואשה הם אחד כי ביחד יוצרים יחידה אחת שבאה לייצר עוד יצור לעולם. שניהם משלימים זה את זה. ולכן הם יחידה אחת. מה שיש לאחד אין לשני ומה שיש לשני אין לראשון. ילד אחד הופך לאחד עם הוריו כאשר הוא נולד. בני אדם משלימים זה את זה. אחד מוכר ואחד קונה, אחד מורה ואחד תלמיד, שניהם זקוקים זה לזה, והם הופכים לאחד.

במידה מסוימת הזולת הוא אני, כי אני הצופה והוא הנצפה. רק דרך ההסתכלות שלי גורמת לו להיות הוא ולי להיות אני. יין ויאנג הם אחד. הם רק שונים במיקום ובזמן שלהם. כמו יום ולילה.

בכל פעם שאנחנו אומרים על מישהו משהו, מייד אומרים ההפך. אם אומרים אור יודעים שיש חושך. כי בלי חושך אין אור. בלי יום אין לילה, ובלי לילה אין יום, בלי חיים אין מוות, בלי טוב אין רע. זאת גם הדרך להגדיר דברים.

על ידי מילה אחת אנחנו בעצם יוצרים את כל העולם. כאשר יש מילה אחת כבר קיימות המילה ההפוכה ושאר המילים. ברגע שיש אדם אחד כבר יש את כל העולם לא ייתכן אדם בחלל ריק.


הטבע הוא מוח והאדם הוא מזון האבולוציה

לטבע מחשבה משלו. הטבע לא מקרי.
 
מחשבת הטבע היא לא מחשבה במילים אלא מחשבה אינטואיטיבית, המחשבה שלפני המחשבה, מחשבה מופשטת שאחר כך האדם פורס אותה לפרוסות של מילים ומשפטים. זוהי תבונה שגורמת לדברים לקרות. האבולוציה היא רק חלק אחד מהמחשבה הזאת.
 
החלקיק נמצא במצב של סופרפוזיציה, כלומר, פתוח לאפשרויות שונות, והוא בוחר למה לקרוס, לאנרגיה או לחומר. פירושו של דבר שיש באטום חיים, לא במובן שאנחנו מכירים אלא במובן היקומי.
 
כל כוחות הטבע חיים, רק לנו נראה שלא. ההבדל הוא בצורת התקשורת. לפי מחקרים האדמה מנצלת את הריקבון כדי להפרות את עצמה ואת הצומח בה. כלומר, גם האדמה חיה. יש יחסים בין האדמה לבין החרקים שחיים בתוכה ובין השורשים שגדלים בתוכה. בין הצמחים קיימת תקשורת. בין החיידקים מתקיימת תקשורת.
 
זו לא התקשורת שאנחנו מכירים אלא תגובות של כימיקלים, שאגב, זה גם מה שקורה במוח. ואם מדברים על זיכרון שיש לבני האדם, גם לחי, הצומח והדומם יש זיכרון שונה מזה של בני אדם. יש בו תפיסה שלמה של דברים בניגוד למורכבות ולפירוט השפה של בני האדם. מצד שני, במוח האדם חל צמצום. הוא מצמצם את המודעות האלוהית האינסופית. חוכמה הופכת לפיקחות ומעשיות, שמחה הופכת להנאה פיזית, עוצמה הופכת לכעס ולכוח פיזי.
 
חוקי הטבע אף הם אינטליגנציה של הטבע. אף אחד לא יכול לשנות את חוקי הטבע. לכל היותר אפשר להשתמש בהם.
 
היקום הוא מוח. העולם הוא מוח ובני האדם הם הנוירונים שלו והגוף החי. האדם והיקום כולו הם מזון האבולוציה.
 
במוח קורים דברים שלא קשורים למחשבה מודעת. כמו, אינסטינקט, קליטה של גירויים, פיקוח על כלי הדם, על הכימיה של הגוף, על התאים. גם לתאים יש מין מוח שמחליט מה לעשות, לא בעצמו, אלא מתוך חוק אוניברסאלי של המוח האלוהי, למשל, תאים שמחליטים למות או להתרבות ותאי דם שתוקפים וירוסים או מעבירים חמצן לתאים.
 
הדומם נראה לנו כאדיש, רוחות הטבע נראים אדישים. במידה מסוימת זה נכון. במידה מסוימת הכל אדיש, אין  טוב ורע ומוסר כפי שאנחנו המצאנו. אף אחד לא בעדנו או נגדנו. זה רק הפירוש שלנו

 

האדם מקדם מהפכות בגופו

האדם הרגיל מקדם מהפכות בגופו.
בודדים כמו המנהיגים או אנשי תקשורת או אנשי ארגון לא מקדמים את האנושות, אלא רק מבטאים את הכיוון. הם מצביעים על הנקודה המתאימה, מעניקים שם לתחושות עמומות של ההמונים ועוזרים להפיץ את המסר. האדם הפשוט שקולט את המסר הוא זה שמקדם את האנושות או את אחד הזרמים באנושות, הוא זה שעולה על הגל שזורם לכיוון החוף. הוא הגל עצמו. אנחנו לא הרבה גמדים שעומדים על כתפיהם של כמה ענקים אלא  גמדים שעומדים על כתפיהם של הרבה גמדים.
מספיק שהאדם יעביר מסר לקרובים ביותר וכך יזרע באדמה מסר חדש שייקלט על ידי ההמונים.
האדם הרגיל עוסק בעבודה סיזיפית יום יומית של תחזוקה לאורך זמן של אותה עבודה הוא זה שמתחזק זווית אחת מתוך זוויות רבות של כל מגמת התפתחות.
מסר גאוני שההמונים לא קלטו אותו לא שווה כלום. כאשר בני האדם שלא מבינים את המסר הם מעוותים אותו ואז המורים הגדולים לא הועילו הרבה. דוגמאות לכך הם דתות שהאידיאלים שלהם הפכו לכוחנות ומלחמות.
האדם מקדם מגמות בגופו על ידי שהוא חי את האירועים. למשל, ההיפים ממשו בגופם את הסובלנות לשונה.
ההתפתחות יכולה להיות עקיפה ולפעמים נראית שלילית. תוכניות ריאליטי או רכילות בראש החדשות או קורבנות אונס המספרות בגלוי על התקיפה בגופם מממשים את המגמה של התקופה שלנו לגלות הכל ולא להחביא גוויות בארון. כך הופכת כל חוויה ללגיטימית. סיפורים אנושיים יכולים להשפיע יותר ממאמרים. אנשים אוהבים רכילות כדי להבין את עצמם ולא משום שרכילות זה רע. אדם החי לבדו במקום במשפחה ולא חש צורך להתנצל משפיע על הזכות לא להיות מחובר לחברה שהוא לא רוצה או לא יכול להשתייך לה.
מגמה שהתפתחה לאחרונה היא השימוש באינטרנט ומסרים בטלפונים סלולאריים שמבטא חיים שלמים מחוץ לשליטתם של פוליטיקאים, בעלי הון ופקידי דת. המגמה שמסתמנת היום היא של התמסרות לחוכמת המונים והתרחקות ממנהיגים. המעבר מחברת של לקטים ציידים שוויונית לחברה חקלאית שינתה בעבר את החלוקה החברתית לאלו שהם בעלי כוח ורכוש ואדמה ואלו שאין להם ומכאן למנהיגים בעלי כוח עד כי נדמה היה שללא שליטים חזקים וללא היררכיה העולם יתפרק. היום חברה שההתפתחות שלה היא התמקדות בשירותים מובילה מחדש לשוויון משום שהיא רוחבית ולא אנכית. סתם התפתחויות כלכליות בלי שום מוקד.
האנושות היא מוח אחד. אנשים מגיבים זה לזה בלי להרגיש. יחידים קבוצות נדבקות אחת מהשנייה ומשפיעות אחת על השנייה. זרמים תת קרקעיים נסתרים ומשחקים בין יחידים, משפחות, קבוצות ומגמות כלכליות בתוך כל העולם משפיעים יותר מכל וכל אחד הוא נקודה אחת בעלת אותו כוח.
לא משנה מה עושים ואם יש הכרה מהציבור או מהמשפחה, תמיד ההשפעה של היחיד על היקום היא עצומה בעצם זה שחיים ומשתייכים לאנושות.
מהטמה גנדי אמר: אם אתה רוצה שינוי, הייה אתה השינוי.


אינטליגנציה רגשית


כמה מילים על אינטליגנציה רגשית מנקודת מבט קצת שונה מהמקובל.

אם יש רגש לא לבדוק את הפרשנות שלו, אלא לראות בו ויבראציה מהיקום, זרימה אלוהית. לראות אותה כמצביעה על כיוון, האם אני מרוצה או לא, האם אני מאושרת או לא, עד כמה אני רוצה משהו ומה אני לא רוצה. אם מרגישים רגש לא ברור לא לנסות להגדיר אותו ככעס או שמחה או עצב אלא לראותו כאנרגיה בלבד. אפשר לראות רגש שכביכול שלילי בלי שיפוט, למשל עצב מתוק. היכולת גם ליהנות מעצב קל. לא חייבים רק ליהנות משמחה וצחוק. זה חד מימדי. אפשר ליהנות מעצב ורצינות.

חלק מהמחשבות הן רשמים שעולים מתת ההכרה, מעין רגשות.

רגשיות נכונה היא לא התפרצויות ולא דיכוי הרגש. זה להניח לאנרגיה לזרום ולהבחין שמתחת לרגש, כמו שאדם דתי ורוחני יודע שיש אלוהים, שיש חיים אחרי המוות. רגש של כאב הוא לא רק כאב אלא גם עומק ועומק כזה מלמד לחיות בחיות עמוקה יותר גם כאשר מגיע האושר.

לפי ויקיפדיה אינטליגנציה רגשית היא תועלתנית, זוהי היכולת להסתדר בחברה. כאשר מתייחסים כך לרגש מרדדים אותו או מנפחים אותו במקום לראות בו חיים. הרגש אמנם הוא בבסיס התקשורת בין בני אדם, אבל רגשות מכילים יותר מאינטליגנציה מודעת ויכולת להסתדר. חלקם לא קשורים ליחסים אלא להתעלות פנימית, לביטוי דתי אומנותי.

אנחנו גם לא מכירים את הרגש של עולם החי והצומח אבל סביר שקיים שם רגש של אחדות עם היקום ורגש של רצון  להישרד. כלומר, הרגש לא רק ביטוי של אנרגיה אלא הזרם הבלתי פוסק של החיים, יחד עם הבסיס של האחדות.



האני כפרקטל


 יש בתוכי הכרה אישית שהיא גם ההכרה הלא אישית כי היא כוללת הכל. הכרה שלי היא המקום ממנו אני מתבוננת, האישיות שאתה נולדתי. העולם שלי מקביל לעולם הכללי, הטיפה מתאימה לאוקיאנוס, באוקיינוס נמצאות כל הטיפות, אבל הטיפה שלי, ההכרה שלי כוללת את כל היקום שאני רואה וקולטת.

אני הכל בתוך היקום שלי כמו שיחידה בפרקטל היא הכל, היא אותה צורה כמו כל הצורות כולל הצורה הגדולה ביותר שהיא גדולה ממני. צריך להקיף את כל הפרקטל הגדול האינסופי כדי להיות האינסוף. מצד שני אפשר לצלול לתוך הצורה המוקטנת שלי ולחדור לעוד ועוד יחידות שהן זהות לצורה שלי. כלומר אני אלוהים הכללי של הצורות שנכנסות פנימה לתוכי ובמידה מסוימת גם לפרקטל האלוהי שמעלי. כל אחד יכול להיכנס לעומקו של הפרקטל שלו עד אינסוף. הגל הופך לאוקיינוס. היחיד הופך לאלוהים.

העולם הפרקטלי שלי מכיל גם את התחושות והמחשבות שלי ושל את היצורים האחרים כי העולם שאני חווה קיים בתוכי. כלומר, לדעת אותם דרך זה שאני יודעת את עצמי. אלוהים שבי מציץ מתוך עיני האחרים ולא משנה כמה הם נראים לי שונים.

 ישנם כמה מעגלים שאני מקיפה אותם בתוכי, הגוף שלי, המשפחה שלי, הקבוצה שלי, הדת שלי, אחר כך האנושות, אחר כך כל בעלי החיים, אחר כך היקום, ואחר כך היקום הרוחני על כל מה שיש ומה שאין בו. ההכרה שלי כוללת גם את תת ההכרה שלי וגם את ההכרה הקולקטיבית. הנשמה שלי מתעשרת במשך על ידי ההכרה שמגדירה דברים זמניים שמתגשמים באמצעותי ובאמצעותי היקום כולו מתעשר על ידי.

בפרקטל האישי שלי אני רואה את האחרים כפרקטלים אינסופיים. החלק שלי כולל את החלקים האחרים שהם האנשים האחרים שאני פוגשת. אבל מבחינתם אני החלק שלהם. החלל שבפנים, התודעה שלי, כולל את החללים שבחוץ שהם התודעות שלהם. מה שנמצא בחוץ נמצא בפנים, ומה שבפנים נמצא בחוץ.


להגדיר את האינסוף

 

קיימת חוכמה אינסופית בעולם הרוח, בעולם הכאוס, ובתודעה האנושית והאלוהית. כל הדברים כבר קיימים אבל בצורה מפוזרת, ככאוס. רק התבונה המגדירה אותם הופכת אותם לקיימים. הקוואנטים קיימים ככאוס ומסתדרים במשך הזמן כחומר. הכאוס הוא אינסופי ואילו החומר המוגדר הוא סופי כי הוא משנה את צורתו כאשר זמנו תם.
 המודע כובש כל פעם עוד חלק תודעה כאוטי ומפרש אותה, אבל תמיד רק חלק מהתודעה מתפרש. רוב התודעה עדיין לא קיבלה מילים ונוסחות ולכן בדרך כלל היא פועלת ללא מודעות. אפשר להגיד שרוב החיים שלנו לא מודעים, אבל אנחנו פועלים כאילו אנחנו יודעים הכל. אנחנו באמת יודעים הכל אבל בלא במודע.
אין מרחב-זמן ביקום. היקום שלפני החומר הוא לא כלום. יש בו ויבראציות, תדרים רוחניים שונים, שהופכים לחומר על ידי התודעה.  לכן אני לא כלום. אני ויבראציה, תודעה שהופכת לחומר על ידי המחשבות, הרגשות, הרצון, והנטייה שלי. רק בתודעה שלי קיימת המציאות. התודעה שלי היא לא כלום והיא אינסופית ורק מה שבתוכה הוא סופי.
 
ההוויה היא אינסופית, וההוויות והתדרים שנוצרו ממנה כצורות הן אינסופיות, משום כך הוויות אלו אינן יכולות להתכלות.
 
בגלל שאין זמן ומרחב בחלל הדברים נמצאים תמי ובו זמנית, גם רגע הפריצה שלהם, גם ההגשמה שלהם כדברים וגם העשייה וגם המיצוי וגם מה שנראה לנו כהכחדה, כמוות.
 
הפחד הוא הפחד מהאינסוף, מהלא מוגדר, מהלא ברור, מהלא ידוע, מהבלתי צפוי, ממשהו שאין לו שם. שאין לו הגדרה.
 
תרגול טוב לחדד את תפיסת האינסוף הוא להתבונן באופק, להתבונן בים, בכוכבים, ביער, בסמלים של אינסוף כמו המספר 8, נחש שזנבו מתחבר עם ראשו, או פנימה. במדיטציה אפשר לנסות לחוש את האינסוף.













 

המין הבזוי


המין כביכול שייך לנשים. הוא כביכול הכוח של הנשים שנלחמות בעזרתו בגברים. המין הזה כולל כוח משיכה ויכולת הולדה. משום כך הוא הפך ליעד לכיבוש אצל גברים. אחת הדרכים לכיבוש מלבד כוח פיזי הוא הפיכתו בעזרת הדת ובעזרת שטיפת מוח, למלוכלך, בזוי, טמא, מושפל, מביש, רע, למשהו שמסתירים אותו, שאסור לדבר עליו בקול רם. מצד שני, הוא הופך לנסחר ונשלט בכוחנות בעזרת פורנוגרפיה, פרסומות, אמצעי תקשורת, לחץ על נשים להתלבש בצורה מסוימת.
 
הגיע הזמן להפוך את המשיכה המינית למשהו טבעי ולא חלק ממלחמת המינים. גם אם במקרה כוחן של הנשים במיניות גדול יותר אין מה לפחד, זה לגיטימי כמו שזה לגיטימי שלגברים כוח פיזי עודף.